יום הזיכרון לשואה ולגבורה: חלקת האלוהים שלנו

יום הזיכרון לשואה ולגבורה היום. על פניו, כדור רביעי לחלוצים ובוני הארץ, אין לי קשר ישיר ליום הזה.

סבא שלי מצד אימא, עזב את רוסיה כנער צעיר ועלה לפלשתינה. מאוחר יותר חזר לשם בשליחות הציונות, נכלא ושוחרר הודות להתערבותה של נערה יהודיה ג’ינג’ית יפהפיה ובעלת קשרים – לימים סבתא שלי. סבי השני, בן למשפחת סגל – ממייסדי המושבה ראשון לציון, היה איש רוח וספר שניבאו לו גדולות, עד שדלקת תוספתן הכריעה אותו בעולם ללא אנטיביוטיקה, והשאירה את סבתא שלי לבדה בירושלים, כשכרסה בין שיניה, לימים אבא שלי.

לא שכלתי בני משפחה במחנות המוות. ויחד עם זאת, עשן הארובות וצליפות שוטי הקלגסים צרובים בד.נ.א  שלי, והם חלק בלתי נפרד מהווייתי ומתפיסת עולמי – כיהודיה, כישראלית, כאשה וכאם… (רק אתמול, 8.4.18, גיליתי כי ר’ יצחק ליסטונד זצ”ל, סבה של כלתי וסבא-רבא של נכדי הפעוט, היה בין לוחמי מרד גטו ורשה, שרד את אושוויץ, עלה לפלשתינה וזכה להקים בית ומשפחה בישראל. וכך נסגר המעגל וגם אני הייתי לחלק ממשפחת השואה והגבורה, כסבתא)… 

אני קוראת ספרי שואה באופן כמעט אובססיבי ומשתדלת לא להחמיץ שום סרט – מודעת היטב לעובדה ששום סרט או ספר לא יכולים באמת לשקף את גודל הזוועה. מודעת לא פחות לקולות המתגברים של מכחישי שואה ולקולם ההולך ונאלם של הניצולים.

מהמקום הזה, אני מבקשת את רשותכם לשים היום בצד את השיווק, ולחלוק אתכם את תוכנו של המכתב שכתבתי לטליה, בתי, כשנסעה עם כיתתה לאושוויץ ב- 2002.  

“… טליה ילדתי,

עוד כמה ימים את יוצאת למסע לפולין בעקבות הזמן
אל שרידי הגיטאות, אל מחנות ההשמדה ואל תאי הכבשן.
רק לפני כמה עשורים, הגיעו הנה ילדים יהודים בטרנספורט, וְיצאו מהארובה בְּעשן.
הם היו ילדים כמוךְ, ילדתי, והעולם שתק עת הובילו אותם אל מותם, בדיוק כאן…

אז כשתעברי בשער, דומעת וכואבת, אבל בקומה זקופה וּבראש מורם,
תזכרי שֶהעבודה אולי משחררת, אבל הנקמה… הנקמה גם…
כי את, ילדתי, את וַחֲברַיִך – אתם נקמתנו המתוקה:

בשם כל האמהות שֶאבדו, ששירַת חיֵיהֶן בְאמצע נפסקה,
בשם כל האבות שעלו בעשן, בשם הילדים שלא זכו להיות.
בשם גווילי התורה השרופים ובָתֵי התפילה שהיו לחורבות,
בשם הקהילות שהיו ואינן עוד, בשם המשפחות שנמחקו לעולמים,
בשם היצירות שלא נכתבו, והמנגינות שלא נוגנו והפיוטים שנותרו אילמים.
בשם כל אלה וָעוד, את יוצאת בִּשליחות אל מחוזות הרשע המוחלט:

לעמוד מול ערמות הנעליים והשיער, לעמוד ולהישיר מבט,
לא להבין – כי לא ניתן להבין, ולעולם, לעולם לא לשכוח את גודל האימה –
כי ההיסטוריה היא גלגל ענק, ואם שוכחים – היא חוזרת על עצמה…

לעמוד מול שרידי הזוועה, להסתכל לה בעיניים ולצעוק לעולם:

עם ישראל קם!
מגיא ההריגה ומהאפר, מול פולש, צר ואויב – עם ישראל קם ונלחם!
וגם אם בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו – עם ישראל חי!
עם ישראל חי וקיים!

אושוויץ 2002.
כמעט יובל שנים אחרי… ומה, בעצם, השתנה?…
רק זאת: שאנחנו – כבר לא פליטים חסרי בית. לנו יש מדינה.
שעכשיו, כשאני שולחת אותך לאושווינצ’ים, ממך – לא יעשו סבון,
כי את, ילדתי, לא פליטה מוקצה ונרדפת. לךְ – יש צבא הגנה, דגל וְהמנון.

ועל חלקת האלוהים הזאת מִצְוָוה עלינו לִשמור מכל מִשמר,
כי היא, רק היא לבדה,
הגדר החיה שמפרידה בין אושוויץ של אתמול לָאושוויץ של מחר…

בפברואר 2017 חזרה טליה שלי לאושוויץ, עם בני האמצעי, יאיר.
יאיר, איש תנועת הנוער העובד והלומד, היה ממארגניה של משלחת בת קרוב לאלף בני נוער, שיצאה למסע לפולין בעקבות מרד תנועות הנוער ושורשי המהפכה הציונית. ד”ר טליה הצטרפה למשלחת כרופאה. המכתב הזה היה איתה, והמסר שלו – חזק ומהדהד כמו לפני 16 שנה. כואב ומיוסר כמו לפני 76 שנה… ובכל שנה יותר…

רק העולם לא למד דבר.

אלי ויזל כתב: “כשהאדם כותב על השואה, הוא לא כותב את המילים. הוא נלחם במילים. כי אין מילים לתאר את מה שהקרבנות הרגישו כאשר המוות היה הנורמה והחיים היו נס.”

ואני רוצה לבקש: אנא, העבירו את הפוסט הזה הלאה. שתפו. הגיבו. זה המעט שכולנו יכולים לעשות. בשבילם. בשבילנו. בשביל הילדים והנכדים שלנו: לזכור. להזכיר. ולעולם לא לתת לאיש להשכיח.

אודות עידית נעמן

עידית נעמן מובילה עסקים לתוצאות באינטרנט ובעולם האמיתי. דרך הקורסים ותכניות הליווי שפיתחה - היא עוזרת לבעלות ובעלי עסקים למנף את הידע המקצועי שלהם לתוכן בעל ערך, וליצור חשיפה אפקטיבית און ליין כדי להגיע ליותר לקוחות ולהגדיל את ההכנסות.

לגישה בחינם לקורס "שיווק בחיוך" שבו תתחילו לתכנן את תשתית התוכן שתזרים אליכם לקוחות משלמים - לוחצים עכשיו על הקישור "מבוא לשיווק בחיוך".

20 תגובות

  1. נעמה גל הגב

    עידית יקרה,
    תודה על השיתוף המרגש.
    זו הציונות שגם אני גדלתי על ברכיה אלא שאני מאמינה שדברים רבים השתנו מאז.
    לצד ההנצחה, הזיכרון והכבוד לאלו שהיו ואינם, אני מאמינה שתפקידנו לבטוח בעצמנו, להנהיג באומץ ובאנושיות ולפעול מתוך מימוש הערכים של עמנו ומאהבה ולא מתוך פחד וכוחניות.
    בהערכה רבה,
    נעמה

  2. שלומית הגב

    שמרתי ואפיץ לכל מכרי

  3. ראשלין הגב

    התגובה שלך כאןתמיד לזכור ולא לשכוח

  4. לאה סידן הגב

    השואה האחרונה לא היתה הראשונה,התרחשו בה הרבה זוועות מפלצתיות ,דומות לכאלה שהתרחשו בדורת קודמים כלפי עמנו,העם היהודי.המיוחד שבשואה הזאת הוא ממדיה העצומים.
    אנו מקווים ומתפללים שזאת תהיה השואה האחרונה.”לא עוד “,כמו שאמר נתניהו בנאומו לאחרונה.
    אנו מקווים שאירן,אשר ממנה בא האיום הגדול להשמדת עמנו,לא תפתח נשק גרעיני למטרות צבאיות ,שלא תוכל לממש את האיום שלה”להשמדת הישות הציונית,הסרטנית”,כדבריה.

  5. שרה זלוף הגב

    הבעת הרגש וכאב שאת מביעה משקפת את המשמעות שלנו כעם יהודי והאחריות המשותפת שלנו לצמוח ולדאוג לדורות הבאים דרך נאמנות שלנו לדורות הקודמים

  6. דינה בן-שושן הגב

    התגובה התרגשתי… והתגאיתי…. מפיצה.

  7. מיכל הגב

    מרגש מאד עידית!

  8. דינה הגב

    עידית יקרה כתמיד כותבת כל כך נכון וכל כך מרגשת ונוגעת, מרגישה שהבעת במדויק את כל הרגשות,הכאב, הזעם וכל מה שעלה בי הציף אותי כאשר בתי נסעה לפולין וחזרה משם אחרת בוגרת לאחר שהדמעות והכאב הציפו אותהבכל מקום בו ביקרה כנערה יהודיה ישראלית וגאה,

  9. ארבוב רנו הגב

    עדית, מילים מעצימות, מרגשות, מלאות גאווה ואמונה…ואכן, הנקמה משחררת, הילדים שלנו, הצאצאים שלנו והדור שבא אחרי שניסו להכחיד עם שלם הם אכן הנקמה שלנו!
    כתבת יפה, מרגש, נוגע ומצמרר ..אשריך!
    לנצח נזכור!

    • עידית נעמן הגב

      תודה רנו. אני מאמינה במסר הזה בכל לבי וראשי, וחרדה לעתידנו כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה לגמרי,ולא בטוח שאנחנו למדנו את השיעור…

  10. הדס עם-פז הגב

    עידית יקירה,
    כתיבתך הרהוטה סיכמה בקצרה את ההיסטוריה המורכבת של העם היחיד שנותר כפי שהיה מאז שהפך לעם ונשלח על ידי אלוקיו לכבוש את האדמה הקדושה אליה חזרנו אחרי 2000 שנות גלות. גלות קשה ואיומה.
    העובדה שישנם יהודים שאינם מבינים שלעם הרדוף והמוכה מגיעה סוף סוף מנוחה על אדמתו מפליאה אותי יום יום מחדש.
    כתיבתך הרגישה נגעה לליבי מאד ואני מקווה שתסייע למי שעדיין חושב שאין לנו זכות מלאה על האדמה המובטחת , לפקוח את עיניו ולדרוש את המנוחה והנחלה בקומה זקופה ובקול בוטח…..
    אפיץ בהחלט לכל מי שיהיה מוכן לקרוא !!!
    ישר כוח גדול, ברכה והצלחה.

  11. עדינה מלול הגב

    התגובה שלך מרגשת, נוגעת ומעוררת תקווה בצד הזעזוע. אמש אמר ראש הממשלה בטקס המרכזי שכל שנה עלינו לזכור יותר ויותר, ובמיוחד לשמור על החוזק שלנו, כי חלשים נכחדים. הייתי אומרת, לא רק החזק הצבאי אלא גם ולא פחות- הפנימי והרוחני ולואי שהאיחוד שלנו ילך ויתגבר.

  12. yoram apel הגב

    עידית היקרה שלי~

    כמה שאני מזדהה עם הרהורייך. סבי מצד אימי שלחם במדי הצבא הגרמני במלחה” ע הראשונה , נרצח בליל הבדולח (קריסטל נחת) בליל 09/11/1939 כשסירב בתוקף להתלוות ל”פלוגות הסער” החומות של הצורר יימח שמו(כחלק מרציחתם של כ-90 מיהודי גרמניה, כנקמה של הנאצים על ההתנקשות בעוזר השגריר שלהם בפאריס כמה שבועות קודם לכן). זה היה הטריגר שסימן לאימי וסבתי למהר, להשאיר את החנות שבניהולם , ולעלות עם סרטיפיקטים( היתרי יציאה מגרמניה) ולהצטרף לדודי רופא השיניים שעלה עוד ב-1936 לא”י, והתיישב בקיבוץ עין חרוד בעמק יזרעאל. שם אימי זכתה להכיר את אבי שאף הוא עלה באניית מעפילים (באופן בלתי ליגאלי) באוגוסט 1939 כשבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם ה2 , הם התחתנו והקימו בית יהודי חלוצי בא”י ואבי אף זכה להילחם במלחמת השחרור כנגד צבאות קאוקג’י (בקרב רמת יוחנן) ובקרבות אחרים. זו התשובה הפרטית של משפחתנו וניצחון התעוזה ועוז הרוח על מדיניות ההשמדה הנאצית שהשתקפה בספרו של הנבל “מיין קאמפ”. עלינו לעמוד על המשמר גם במאה ה-21 כנגד הרוחות האנטישמיות המתגברות בכל העולם ה”כביכול ” נאור גם היום וגם בעתיד, כדי ששואה כזו לא תחזור על עצמה. תודה על תשומת ליבך , בהוקרה יורם אפל.

השארת תגובה